המסלול הרשמי פשוט לכאורה: מוצא תעודת לידה או חתונה בספרי הקהילה (חלקם מעודכנים דיגיטלית במוזיאון היהודי), מגיש בקשה עם תצהיר היסטורי ומשלם 380 € אגרה. מי שמציג גם “קשר פעיל” ליוון – השקעה תרבותית, תרומה או רכישת בית לשימור – זוכה במסלול מהיר של שמונה-עשר חודשים, לעומת שלוש-חמש שנים במסלול רגיל. זו נקודת המבע: עשרות ישראלים רוכשים דירות בבנייני אבן יהודיים ברובע “ברון הירש”, משפצים חזית וחנות תחתונה לגלריית אומנות יהודית, וצוברים נקודות טובת ציבור.
הרווח הפוטנציאלי כפול. לצד הדרכון, שוק השכירות ברובע מתעורר: סיורים היסטוריים, תערוכות בוטיק וקפה קוסמופוליטי מושכים אלפי מבקרים בחודש. דירות סטודיו שופצו ב-600 € למ״ר ומשכירות ב-550 € בחודש – תשואה גולמית 6.5 %. לולא גורם האזרחות, דירות אלו לא היו מושכות משקיעים קלאסיים.
אך העירייה מודאגת. מתוך 92 נכסים יהודיים לשימור שנספרו ב-2020, 28 כבר עברו לבעלות משקיעים ישראלים. במועצת העיר טוענים – בצדק חלקי – כי תהליך השימור מואץ מדי, נעשה לפעמים “קוסמטי” ולא ארכיאולוגי, והקהילה המקומית נשארת מחוץ לדיון. בתגובה נוצר “תקן שימור” חדש: כל משקיע חייב להעמיד 5 % מתקציב השיפוץ לפעילות חינוכית או לשימור פריט ארכיטקטוני בחזית.
כדאיות כלכלית נותרה גבוהה: בניין אבן של שלוש קומות (420 מ״ר) נמכר ב-450 אלף €. שיפוץ מלא לגימור בוטיק עולה 300 אלף €. ערך השוק לסיים פרויקט – 1.1-1.2 מיליון €, רווח ברוטו מעל 25 %. רק צריך לעמוד בתקני מסמך ה־EPMAS (תכנית שימור עירונית) – דו״ח מהנדס, תיעוד חלונות עץ מקוריים והתקנת שלט היסטורי בשלוש שפות.
אך יש עוד תנאי: שוכר אחד לפחות חייב להיות “עוסק מורשת” – חנות ספרים עברית, בית קפה כשר או סטודיו חרסינה בהשראת דגמי מגני דוד מקוריים. זהו סעיף שנועד להבטיח שהתייר יראה משהו מעבר לחזית צפופה. בסוף אפריל 2025, ארבעה פרויקטים כאלה כבר אכלסו ופתחו לציבור, ודוחות תיירות עירוניים מצביעים על עלייה ב-12 % במסלול “מורשת יהודית”.
האם מדובר בטריק פספורט? אולי. אבל אם הדרך לדרכון מובילה לשימור בתי־כנסת נטושים ופרוזדורי אבן ברובע ששכח את הזהות היהודית שלו – יש מי שיראה בכך Win-Win. המשקיע מקבל דרכון ונדל״ן מתייקר; העיר זוכה בשחזור שכונה וסיפור היסטורי שקם לתחייה. שאלת המוסר נותרת פתוחה בפני מי שמביט מהצד – אך המספרים מדברים בעד עצמם: ביקוש קופץ, תשואה חיה ומורשת שחוצה גבולות.
