שבע התחנות הראשונות – Campanhã בפורטו, Souza, Coimbra-B, Leiria, Santarém-Norte, Loures-Odivelas ולבסוף Chelas-Oriente בליסבון – יושבות כעת במרכז דוחות שמאים. בעיר Leiria, שבה T3 ממוצעת נמכרה ב-140 אלף אירו לפני שלושה שנים, מושכרת כבר ב-750 אירו לחודש עם צפי ל-1,000 בשנת הפתיחה. יזם הולנדי רכש מתחם תעשייתי נטוש ב-38 אירו למ״ר, מתכנן 220 יחידות סטודיו לסטודנטים ומרכז Co-Living עם חוזי רשת 5G. הבנק המקומי CGD מימן 65 אחוז מהעלות כי “תחנה מהירה שווה בטוחה חזקה”.
Coimbra, עיר אוניברסיטאית ש-40 אחוז מתושביה הם סטודנטים, חווה מהפכת קרקע חריפה עוד יותר. חקלאי שהחזיק חממת חמניות ליד דרך EN1 חתם חוזה Option למכירה ב-110 אירו למ״ר – פי ארבעה מערך 2022 – בתנאי שאכן יוקם Park & Ride ל-600 רכבים. אם הרכבת תתעכב, האופציה מתבטלת והוא מקבל 50 אלף אירו פיצוי. חוזי Option דומים הופכים לנורמה: היזם גדר תזרים עתידי; בעל הקרקע נהנה מפרמיית זמן; והעירייה מרוויחה סימון מדויק לרשת כבישים, ללא ספקולציה פרועה.
מן הצד השני של המטבע ניצבות הערים הקטנות שנעקף עליהן: Mealhada ו-Pombal חששו להישאר “חור שחור” בין תחנות. הממשלה הבטיחה קו Feeder חשמלי שישלים את החסר, אך העלות אינה בתקציב הראשון. בעלי נכסים חוששים שברגע שהקו ראשי ייפתח, בתי קפה ומלונות קטנים ינטשו, כי הנוסע יעדיף לעצור בלריה המתקדמת. מתרכזת תמונה של “שוק כוכבים”: מי צמוד לתחנה או לכביש IC2 מקבל זהב; מי מרוחק 10 ק”מ עלול לראות ירידת ערך.
בפריפריה של ליסבון המהלך מורכב עוד יותר. תחנת Loures-Odivelas נמצאת בתוך מטרופולין צפוף שכבר סובל מפקקים. העירייה קובעת תב״ע המגבילה חנייה ל-0.5 ליחידת דיור, דורשת שימוש מעורב (דיור מעל מסחר ומשרדים) ומשלבת 15 אחוז יחידות Affordable. יזם ישראלי שנכנס לשוק גילה שבליסבון אין מקום לחניון־ענק טיפוסי: הוצע לו להתקין חניון רובוטי בגובה ארבע קומות תת-קרקע. עלות 22 אלף אירו למקום לא הותירה רווח, ולכן עבר לתכנית “שמש ירוקה” – תקרת פאנלים סולאריים ומימון בנק ירוק בריבית 2.9 אחוז.
השוק לא מחכה לפתיחת המסילה. משקיעים משכירים דירות AirBnB בפורטו ומבטיחים “75 Minutes to Lisboa – Coming Soon”. משרד התיירות מרים גבה: יטיל קנס על “שיווק מטעה”, אבל אף אחד לא מתרגש – גם אם הקו ייפתח ב-2031, התשואה הבינונית (5-6 אחוז) עדיין תחרוג לטובתם לעומת מדד Euribor.
הגידול בביקוש הופך תוכניות ציפוף מגורים לגיוס קרקע ממגוון שימושים. משרדי הממשלה מציעים לבעלי לולים ומגורי עובדים לשעבר להמיר את הקרקע למגורים בתמורה להקצאת 30 אחוז כפארק ליניארי. בקוואזר אל-פדרו, קואופרטיב חקלאי בן מאה שנים, הסכים למכור חצי משטח החממות שלו ענק ליזם ספרדי־בריטי; החקלאים יקבלו קומה תפעולית במגדל עסקי חדש ו-50 אחוז ברווח.
השאלה היא תזמון. אם המיזם יתעכב, משקיעים יושבים על תשואה שלילית. לכן פותחו מנגנוני Buy-Back מול ממשלת מרכז: אם בתחנה מסוימת יוכרז דחייה מעל 24 חודש, בעלי הקרקע רשאים לבטל מכרז או לקבל קופון ריבית מזערי. בפרלמנט דנים בכיסוי ביטוחי מדינתי כדי להקטין ריביות.
הרכבת המהירה לליסבון-פורטו מתוארת כ”צוואר אגרוף על קו הזמן”: יש אתמול של תשתיות ישנות, והיום שבו הקרון הראשון יחצה את עמק Mondego. מי שמשכיל להבין איך זכויות TOD (Transit Oriented Development) מתרגמות למ״ר בפורטוגל יקצור פירות. מי שיישן על הגדר יגלה ששווי קרקע הכפיל את עצמו בלילה – ומקומו בקרון כבר תפוס. השאלה אינה אם הקו יבוא, אלא מי יישאר בתחנה הנכונה כשהשלט יתחלף לאור ירוק.
