בצומת הראשון, ליד מרכז האופנה לילו, שוחחנו עם סוחר בגדים ותיק שסיפר שרק לפני שנתיים הציעו לו 20 דולר למטר על חצי דונם שבו החזיק מחסן פח. חודש שעבר הופיעה חברה אסטונית עם הצעה של 120 דולר למטר, בתנאי שחתימה תתבצע תוך שלושה ימים. העסקה יוצרת תגובת שרשרת: הסוחר רוכש דירה יד-שנייה באזור אקמטי, המוכר משקיע בשטח נוסף מדרום לאגם בתקווה להשיג מחיר דומה, וכך זורמים הון ותוכניות שרטוט מקצה לקצה. הסיבה ללהט ברורה: תוך שנתיים אמור לקום בציר לילו פארק סחר חופשי שבו מכולות משונעות משדה התעופה הסמוך ישתחררו ממכס בתוך 36 שעות; כל מטר מרובע בקרבת הנמל היבש מקבל תג מחיר לוגיסטי.
הכביש המהיר משנה גם את חישובי זמני הנסיעה. בעבר נסיעה ממרכז טביליסי לשכונת לאמשה נמשכה כחמישים דקות בשעות השיא; היום, לאחר פתיחת הקטע העיקרי, המדד ירד לשלושים דקות. הבדל של עשרים דקות מספיק כדי שהורים צעירים ימירו דירה מיושנת מפלדהאני בסטודיו חדש בן חמישים מטר ליד האגם, עם נוף והבטחה לרחובות ירוקים. קבלן גיאורגי-קזחי שהחל לבנות קטע ראשון של “Lake Heights” פרסם עלון דיגיטלי המבטיח “חמש-עשרה דקות למרכז, שבע דקות לקמפוס”, ומכר מאה יחידות בתוך חודש. בבנק ג׳ורג׳יאן קפיטל מודים שהעניקו מימון פר-פרויקט בריבית מוזלת כי החשבונות צופים תשואה של שמונה אחוז נטו למשכיר שיצליח לגבות שכירות שנתית מעובדי הפארק.
הקמפוס המדובר – שותפות בין אוניברסיטה איטלקית לרשת בתי-חולים טורקית – חתם עם ממשלת גאורגיה על חכירת מאה דונם לחמישים שנה. החוזה כולל סעיף תמורה: עשרים אחוז מן השטחים המיועדים למגורי סטודנטים ודוקטורנטים יוצעו במחיר מפוקח, אחרת תישלל הטבת מס רכוש. לכאורה חדשות נהדרות לסטודנטים, אבל הקבלן כבר מסביר שהדירות המסובסדות יהיו קטנות ובפאתי הקמפוס, ואילו השוק החופשי יממן בריכות וחדרי כושר. התוצאה: שני מחירי מטרים שונים באותו בלוק, ומתווכי נדל״ן שמנופפים במונח “הפרדה עסקית” כדי להצדיק פער של ארבע-מאות דולר.
תושבי הכפרים לילו, נוריו וזקאריוסה צופים בדחפורים בנפש חצויה. בצד אחד מביטים בהתרגשות על הכנסות העתיד, אך בצד אחר חוששים שמסי קרקע יעפילו ברגע שהמועצה תגדיר ייעוד אורבני. ראש סקטור קרקעות במשרד האוצר הבטיח הצמדת מס לערך העכשווי לחמש שנים, אך כלל הסבת קרקע לחקלאית-בנייה כרוך בתשלום היטל 15 אחוז. אנו פוגשים חקלאית גפנים המסבירה שתמורת ההיטל יישאר לה פחות ממה שתכננה לשיקום בור מים. שאלת מי ישלם על תשתית ביוב וניקוז נשארת פתוחה.
החשמל איננו בטוח. רשת סנונית שהולכת לאורך המדבר הסמוך תומכת היום בעומסים חקלאיים; כשיגיעו מתקני קירור לוגיסטיים ומעונות סטודנטים, הצריכה תוכפל. חברת החשמל מפיצה עלוני הסברה על קו מתח חדש, אך טרם קיבלה אשראי בנקאי. אם יתעכֵּב – בניינים יחברו גנרטורים והדי סולר יחליפו את ריח התה והגפנים.
ובכל זאת, הכביש והנמל מעבירים מסר: טביליסי מפנה מבטה מזרחה, אל חלקים שפעם נחשבו אחוריים. המשקיע הישראלי ששוקל כניסה חייב עכשיו לשאול לא רק כמה מטרים מול הטיילת, אלא כמה דקות לכביש ומי משלם על צנרת מים. אם ייכנס לפני שיוענקו היתרי משנה, ירכוש ₪דונם מטע סובסידיה; אם ימתין עד שקרקעות יוסבו פורמאלית, ישלם פי שלושה. ואנחנו? אנו מבינים שהתשתית אינה רק קילומטר של אספלט; היא קו זמן שמזנק במספרים עוד לפני שהמכונית הראשונה תיסע.
